החלטה בתיק רע"א 911/04

1.        זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י. גרוס, והשופטים א. קובו ומ. רובינשטיין) בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט א. גולדין).

2.        מינהל מקרקעי ישראל הגיש נגד המבקש תביעה לסילוק יד מנכס מקרקעין שהמדינה היא בעליו. טענת המינהל היא כי המבקש מחזיק בקרקע כמסיג גבול וביצע עליה בנייה בלתי חוקית ובלא הסכמת המדינה. כנגד טענות המינהל טען המבקש כי הוא ובני משפחתו יושבים בנכס המקרקעין כדין וברשות החל משנת 1949, כאשר המדינה מודעת לכך וויתרה על כל טענה נגדו, ולפיכך מנועה היא מהגשת תביעת סילוק היד נגדו. כן טען המבקש כי התביעה נגדו התיישנה. אשר לבנייה במקרקעין נטען, כי מדובר בהרחבת המבנה המקורי, אשר בוצעה על ידי הסוכנות היהודית בידיעת המדינה. לחלופין נטען, כי הבנייה השביחה את ערכם של המקרקעין ונעשתה על יסוד ידיעה והסכמה של המדינה וכי המבקש הינו בר רשות בלא תמורה בקרקע מזה 46 שנים. נטען כי ראוי בנסיבות הענין לפטור את המבקש מהשבה, בבחינת  דרישות הצדק.

3.        בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי מן הראיות בתיק עולה כי המבקש ובני משפחתו החזיקו בנכס שנים רבות בידיעת הרשויות, אשר לא מחו כנגד החזקתם זו. מכאן, שאין לראות במבקש מסיג גבול אלא בר רשות במקרקעין. מאחר שאין בידי המבקש הסכם בכתב המעיד על תשלום דמי שימוש עבור הנכס לאורך השנים, המדובר ברשות חינם, אשר כדי להביא לסיומה די בגילוי דעתו של בעל המקרקעין בכל עת בדבר רצונו כי בר הרשות יפנה את הנכס. בתביעת סילוק היד שהוגשה על ידי המינהל יש לראות משום גילוי דעת כזה. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות הענין ראוי להתנות את ביטול הרשיון בפיצוי כספי, אולם בהעדר תשתית הוכחתית מספקת, נמנע בית המשפט מלדון בנושא גובה הפיצוי בהקשר לאותו הליך והותירו ענין פתוח. טענת ההתיישנות שהועלתה נדחתה. המבקש חוייב לסלק ידו מן המקרקעין ולהרוס את המבנים המצויים בשטח הנדון.

4.        בית המשפט המחוזי אימץ את פסק דינו של בית משפט השלום וקבע כי למדינה הזכות לבטל את הרשות שניתנה למבקש להחזיק בקרקע וכי הגשת התביעה על ידה כמוה כביטול הרשות. הוא דחה את הטענה כי מדובר ברשות בלתי הדירה, המוגבלת על פי טיבה למקרים חריגים אשר לא נתקיימו כאן. בית המשפט קבע כי פתוחה הדרך בפני המבקש להגיש תביעה נפרדת בסוגיית הפיצויים.

5.        עיקרה של בקשת רשות הערעור בפני בית משפט זה נסבה על טענת המבקש כי בינואר 2004, מספר ימים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התוודע לקיומו של ארכיון הסוכנות היהודית בו נמצאים, לטענתו, מסמכים המאששים את טענותיו כי הוא בעל זכויות  בנכס המקרקעין שאינן מוגבלות לרשיון-חינם. מכח מסמכים אלה, לטענתו, יש להכיר בו כחוכר כדין או, למיצער, כדייר מוגן או מחזיק ברשות בלתי הדירה. לטענתו, משפחתו שלמה לסוכנות בשנת  1953 סכום כסף על חשבון דמי מפתח, וכן דמי שכירות במהלך השנים ואף הוגשה כנגד אביו תביעה בגין פיגור בתשלום דמי שכירות. הוא טוען כי ישנה חשיבות ציבורית בקבלתן ובבחינתן של ראיות חשובות אלה אשר כטענתו, הועלמו על ידי הרשות הציבורית בכוונה ולא הונחו על ידה בפני בית המשפט. כן הוא טוען כי עולה בהליך זה שאלה בעלת היבט משפטי עקרוני הקשורה לנסיבות היווצרותה של רשות בלתי הדירה ודרכי החלתה ומידת ישימותה על ענין זה. המשיבים מתנגדים לבקשת רשות הערעור בטענה כי אין היא עומדת באמות המידה המקובלות למתן רשות ערעור בערכאת שיפוט שלישית. כן הם קובלים, ובדין כך, על צירוף הראיות החדשות עצמן לבקשת רשות הערעור בטרם ניתנה רשות לכך, ובניגוד לנוהל המקובל בענין זה.

6.        אין מקום למתן רשות ערעור בנסיבות מקרה זה. עיקרה של הבקשה לרשות ערעור נסמכת על ראיות נוספות אשר לא הוצגו בפני הערכאה הדיונית ואשר לטענת המבקש יש בהן כדי להטות את הכף לעבר קבלת טענות ההגנה שהעלה בפני תביעת סילוק היד. בקשה זו אינה יכולה להתקבל. הראיות אותן מבקש המבקש להגיש בשלב זה היו בנות-השגה בשקידה ראויה לאורך 10 השנים בהם התקיימו ההליכים המשפטיים בתיק זה. הם נמצאו בארכיון הסוכנות היהודית הפתוח לציבור, ובפני המבקש היו פתוחות דרכים לבחון את כל מקורות המידע הקיימים ביחס לזכויותיו בנכס, ובכלל זה בחומר העשוי להימצא בארכיוני המוסדות המיישבים בנושא זה. הוא לא עשה דבר בנדון זה עד לאחר תום ההליכים בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי, ואף הגדיל לעשות בכך שהאשים את המדינה והמוסדות המיישבים בהעלמת הראיות במזיד - האשמה נטולת בסיס. הוא השתהה השתהות חסרת הצדקה שאינה ניתנת לתיקון בהצגת חומר ראיות חדש שניתן היה לאתרו בשקידה סבירה לצורך המשפט בערכאה הדיונית, והדעת אינה סובלת את קבלת הראיות בשלב זה, אשר תחייב החזרת ההליך לערכאה הדיונית ופתיחת הדיון מחדש, כל זאת נוכח מחדלו הדיוני המתמשך של המבקש. (השווה ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פד"י  מו(2) 136, 141; ע"א 538/82 צראל נ' רג'ואן, פד"י לז(2) 722; ע"א  411/81 זידאן נ' עלי עדיר, פד"י לח(3) 449, 457; ע"א 139/88 הלר נ' לייבנד, פד"י מג(2) 108, 113). בצד דברים אלה ראוי לציין כי המבקש ועדי ההגנה שהביא מטעמו לא הצליחו לבסס את הטענה בדבר תשלום תמורה כלשהי למוסדות המיישבים במהלך 50 שנות ישיבתה של המשפחה על הקרקע.

           לאור האמור, בנסיבות הענין, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, משאין מקום להצגת ראיות חדשות בשלב זה של ההליך השיפוטי. מעבר לכך, אין הבקשה מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני החורגת מעניינם של בעלי הדין, המהווה תנאי למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פד"י לו (3) 123).

7.        עם זאת, נרשמת בזה הודעת המדינה לפיה לא תטען כנגד זכותו הדיונית של המבקש להגיש תביעת פיצויים בגין סילוק ידו מן הנכס, כעולה מפסיקת הערכאות הקודמות בהקשר לכך, וכן לא תתנגד להצגת הראיות הנוספות במסגרת אותה תביעה אם ובמידה שהמבקש יבקש להציגן.

           בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות הענין, לא ינתן צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ח באב תשס"ד (5.8.04).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: